האכלת חתולים

רקע משפטי

הסוגיה של האכלת חתולי רחוב בשטחי הבית המשותף מהווה מוקד למחלוקות קשות בין דיירים, שכן היא מעמידה זה מול זה אינטרסים נוגדים: הזכות הקניינית של בעלי הדירות ליהנות מרכושם ללא מטרד, לעומת החמלה לבעלי חיים והגנה עליהם. מבחינה חוקית, חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הוא המסגרת הנורמטיבית המרכזית. סעיף 2 לחוק מגדיר את הבעלות במקרקעין כזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר, בכפוף להגבלות שנקבעו בחוק או בהסכם. עם זאת, הרכוש המשותף מוגדר בסעיף 52 לחוק ככל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות.

התקנון המצוי שבתוספת לחוק המקרקעין קובע בסעיף 2 כי בעל דירה אינו רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף או מסכנים את ערכו, מבלי שקיבל אישור מראש מהאסיפה הכללית. הפסיקה בבתי המשפט, ובפרט בבתי הדין למפקח על המקרקעין, אימצה את עקרונות חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994. סעיף 2 לחוק זה אוסר על התאכזרות לבעלי חיים, מה שהוביל בפסיקה לקביעה כי האכלת חתולים אינה מהווה כשלעצמה עבירה, אלא פעולה מוגנת, כל עוד היא נעשית באופן שאינו מהווה מטרד ליחיד או לציבור, כהגדרתו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

הכרעה משפטית

ההלכה המשפטית שנתגבשה בבתי המשפט מציבה את "מבחן המידתיות" כמפתח להכרעה בסכסוכי האכלת חתולים. מחד, נקבע כי האכלת חתולים בשטחים ציבוריים או משותפים היא פעולה חברתית מבורכת שיש לעודד. מאידך, אין בזכות זו כדי להתיר לאדם להשתלט על הרכוש המשותף באופן שיוצר מטרד ריח, היגיינה, או התקהלות מוגזמת של חיות המונעת מדיירים אחרים את השימוש הסביר ברכושם. המפקח על המקרקעין נוטה לאשר האכלה בתנאי שהיא מבוצעת בנקודות מרוחקות יחסית מפתחי הבתים, בצורה נקייה שאינה משאירה שאריות מזון המושכות מזיקים, ובתדירות שאינה יוצרת הצטברות חתולים אגרסיבית.

"הזכות להאכיל חתולים אינה זכות מוחלטת, אלא זכות המותנית בשמירה על איזון הולם בין טובת בעלי החיים לבין הזכות של השכנים לנהל אורח חיים תקין בביתם המשותף."

בית המשפט בוחן בכל מקרה ומקרה האם המאכיל פועל בתום לב, האם הוא מקפיד על תברואה, והאם קיימת אלטרנטיבה להאכלה במיקום אחר. החלטות אלו נשענות על עיקרון "השימוש הסביר" ברכוש המשותף, כאשר כל פעולה החורגת מהשימוש הרגיל והנאות צריכה לקבל את הסכמת נציגות הבית המשותף או האסיפה הכללית.

דוגמה מעשית

בסכסוך שהובא בפני המפקח על המקרקעין, טענה נציגות הבית כי אחד הדיירים מניח קערות אוכל רבות בלובי הכניסה לבניין, דבר הגורם לריח חריף, זבובים, ואי-נעימות לדיירים הנכנסים. המאכיל טען מנגד כי הוא פועל מכוח חוק צער בעלי חיים וכי אסור למנוע ממנו להאכיל חתולים מורעבים. המפקח קבע כי בעוד שהאכלה עצמה היא פעולה לגיטימית, בחירה במיקום כגון לובי הבית מהווה פגיעה בזכויות הדיירים האחרים ושימוש בלתי סביר ברכוש המשותף.

ההחלטה כללה צו עשה

שגיאות נפוצות

טעות נפוצה של וועדי בתים היא ניסיון להעביר החלטה גורפת בתקנון האוסרת לחלוטין על האכלת חתולים בכל שטח הבניין. החלטה כזו עלולה להיחשב בלתי סבירה ואף מנוגדת לרוח חוק צער בעלי חיים, ובתי המשפט נוטים לבטלה. מנגד, דיירים המאכילים חתולים נוטים לעיתים להתעלם מהצורך להיוועץ עם השכנים או להקפיד על היגיינה, מתוך מחשבה שמניעים הומניים מעניקים להם חסינות מוחלטת מהוראות התקנון. מדובר בטעות אסטרטגית, שכן היא מובילה לאנטגוניזם והסלמה שעלולים להסתיים בצווים מגבילים מצד המפקח על המקרקעין.

שגיאה נוספת היא פנייה להליכים משפטיים מבלי לנסות הידברות מוקדמת או הליך גישור. רבים מניחים כי המפקח על המקרקעין ייתן צו הרחקה מיידי, בעוד שבפועל מדובר בהליך ממושך הכרוך בעלויות משפטיות גבוהות. וועדי בתים המבקשים להרחיק מאכילים ללא תיעוד מסודר של מפגעי תברואה, נתקלים בקושי להוכיח את טענותיהם, שכן נדרשת הוכחה מפורטת למטרד שאינו קשור רק לעצם קיום החתולים, אלא לאופן שבו מתבצעת הפעולה בבניין.

צעדים מעשיים

עבור מי שמעוניין להסדיר את נושא האכלת החתולים בבניין, הצעד הראשון הוא ניסיון להגיע להסכמות בדרכי נועם. מומלץ לקבוע "פינת האכלה מוסכמת" הרחוקה ממפתחי הבתים, אשר תתועד בכתב ותקבל את אישור נציגות הבית. אם התעורר קושי, יש לפעול באופן הבא:

• תיעוד: יש לתעד את המפגעים (צילומים, עדות לריחות, שאריות מזון שנשארו לאורך זמן) כדי לבסס טענה למטרד.
• פנייה לנציגות: יש לפנות לנציגות הבית בכתב ולפרט את הבעיה באופן ענייני, מבלי להיגרר להטחת האשמות אישיות.
• פנייה לעירייה: ניתן לערב את הווטרינר העירוני כדי לבחון האם האכלה מתבצעת בהתאם להנחיות הרשות המקומית.
• גישור: לפני נקיטת צעדים משפטיים, ניתן להזמין מ hòa/מגשר מוסמך כדי למצוא פשרה המקובלת על כל הצדדים.
• הליך אצל המפקח: במידה וכל הניסיונות נכשלו, ניתן להגיש תביעה למפקח על המקרקעין בבקשה להסדרת השימוש ברכוש המשותף והצבת גבולות ברורים להאכלה.

סיכום

האכלת חתולים בבית משותף היא פעולה החוסה תחת זכותו של אדם לחמלה, אך מוגבלת על ידי זכותם של השכנים למגורים תקינים. מומלץ לאמץ דרכי הידברות וקביעת הסדרים תברואתיים מראש כדי למנוע סכסוכי שכנים מיותרים. כאשר מדובר באיזון בין זכויות, הפתרון הנכון תמיד נמצא במידתיות, בניקיון הסביבה ובכיבוד הדדי. פנייה להליכים משפטיים צריכה להישמר כמוצא אחרון לאחר שמוצו כל אפיקי ההידברות בתוך הקהילה המשותפת.